שו"ת מהרי"ל, מפתחות צ״ו

96 שו"ת מהרי"ל פתח ↗

אלכה לי אל המאורות הגדולים. אשר ביום ובלילה מושלים. רוכבי אתונות צחורות. עיני עורים מאירות. מוציאי' לאור כל תעלומה לא יבצר מהם מזימה שרי חמשים חכמי חרשים משם ישקו העדרים. ויורו המורי'. הלא המה דייני גולה. ההולכים במסילה: העולה בית אל. ראשי אלפי ישראל. המה הגבורים אשר מעולם. לבם כפתחו של אולם. בגמרא ובסברא. משם תצא תורה כסא של שלש רגלים. יסגא שלומי' כנחלים. מרנן ורבנן עמודי ההוראה אשלי רברבי רבינו שבאוסטרי' מה"ר שלום. ומה"ר יעקל. ומה"ר אהרן. הנני עבדכם. צעיר תלמידכם אשר על החתום אצטרך לשאוב מים מבי' דינא דרבין אש"י. ולהציע לפניכם עובדא חדא דאיתעבד פה בעירי במגנצ"א ותוציאו אותו לאמתו ולאורו. ואשר יצא מפיכם כל עדת ישראל יעשו אותו: הנה ישנו מיושב פה בחור חשוב אחד מחבירי ושמו הח"ר זלמן שטן. ויש לו בחורי' תלמידים וחבירים בביתו אוכלי שולחנו בשכר. ומהם ד' יניקים פחותם מעשרים. ומגיד להם הפשט וקצת משא ומתן כאשר יוכלו שאת. ויש לו משרתת אלמנה כבת מ' ושמה רחל. והיה החר"ז הנזכר חייב כ"ה זהובים לאלמנה אחת נכבדת בעיר מחותנתו ושמה מ' בונלין. והיתה קרובה של מ' רחל הנזכרת. ויהי הלילה אורת' דרביעי נגהי חמישי פר' וישלח כמו ב' שעות בלילה נתקבצו ד' התלמידים לשמוע קשיות מפי רבן הנזכר ובאתה אשת החר"ז ואמרה לבעלה לפרוע י"ג זהובים למרת רחל משרת' שלו מן הכ"ה זהובים שחייב למרת בונלין כי כן צותה מ' בונלין. ואמר לאשתו לקרא המשרתת ובתוך כך הוציא הזהובים מכיסו. ומנה הי"ג זהובים על השלחן לתנה למשרת' כאשר תבא וד' תלמידיו היו שם. והחר"ז נתעסק באותן זהובים שבידו להחזיר' לכיסו ולא נסתכל על השלחן ובתוך כך אמר אחד מן התלמידים אלמן כבר שיתסר שמו נתן לוי לקח יד מר' רחל המשרת' בידו ולקח אותן הי"ג זהובי' בידו מעל השלחן. ואמר לחביריו שיהא עדים שהוא מקדש את זאת כאשר תראו בעדיות ונתן לה הי"ג זהובים ורבו הנזכר שמע כשאמר והזכיר לשם קדושין גוער בו ולא הספיק לגעור עד שכבר נתן בידה. ונבהל התלמיד והשיב לרבו הלא אין נפקותא בזה. בלשון אשכנז וואס שאט עס כי לא ידע שיש נפקותא בדבר. והשיב לו רבו בקל כי היתה יכול' לעשות תחבולה וכאלה. אז השיב הלא לא אמרתי אנטשפוז"ן וכן השיב בבהלה. אבל אינו כן אלא כאשר העידו העדים שהזכיר לשון אנטשפוז"ן. והוא לשון קידושין בלשונינו. והיה הענין כשחוק והתול בעיני כולם. אך החר"ז נבהל מאוד על שאירע כן בביתו. וגם המקדש קצת קרובו כשר לעדות. ושם הדברים אל לבו. וקרא אל הח"ר גוצל"ק אשר למד בארצכם. והוא גם כן מחותן אל המקדש כי אשת הח"ר גוצל"ק שניים עם המקדש. ועוד קרא בחור אחד שבבית וקרא למרת רחל והוכיחה למה עשתה כך לקבל קידושין מן התלמיד וכאלה. ובתחלה השיבה מה היה לי לעשות מה שהוא רצונו גם הוא רצוני וכה"ג והוסיף עוד להוכיחה כי היתה קצת מתאמצת להחזיק הקידושין כי כבר נודע בבית והיו משחקי' ומקנתרי' בה בני הבית. ולפי הנראה מאן דהו שהיה באותו פעם בבית אלפוה טענות שתחזיק הקידושין בכל יכולתה כי צריכו לפייסה ברצי כסף לקבל גט כי המקדש משודך לבתולה הגונה ומיוחסת ואבי המקדש עשיר גדול משופע. וע"כ החזיק' בקדושין נגד החר"ז וחביריו דלעיל עד לבסוף דברו על לבה כ"כ בגיזומי קצת ופייסוה קצת שאמרה להניח מן הענין בשבילם ושלא לספר מזה עוד. ואחר כך באותה לילה סמוך לחצות החר"ז והח"ר גוצל"ק באו וספרו לי כל המאורע ואמרת להם לפום רהיטא אין כאן בית מיחוש. ומקצת טעמים שארשום למטה. אבל איני מקבל עלי להתירה כי איני יודע בטיב גיטין וקדושין ואני מתרחק מהם ולא שרינן לעלמא. אך תציעו הענין לפני רבותינו אשר קטנם עבה ממתני קרובי' ורחוקי' ולא נמטייא אפילו שיכי מכשורא והשיבו לי שאין שהות בדבר עד זמן חתונ' המקדש שיהיה בשבת ראשון דחנוכה בשבוע שנייה מיד ואמרתי לדחות עד אשר יתברר על פי רבותינו. והשיבו שאי אפשר שכבר היה זמן החתונה במרחשון. ונדחה מחמת שהיו כל יושבי הארץ כלואי' ושדודים מחמת המלך ובקושי נדחה עד שבת ראשון דחנוכה ואבי הבת לא יניח עוד לדחות ויתבע הקנם. וגם בוראנקוואר"ט אשר שם מקום החתונה דירת אבי המקדש היו עדיין כלואו' בנדרם ומצפו' בכל יום על ביאת המלך לפשר עמו ומי יודע האיך יתבלבלו. וכן היה תוך ימי החנוכה בא שמה המלך ושריו וגבה מהן הון עתיק. ועוד טעמים אחרי' שלא נתנו לכתוב שלא היה שוה לדחות החתונה. ואמרתי הואיל ואי אפשר לדחות. ואין שהות לימלך עם רבותינו ואמרתי להם לאהבתם אכניס עצמי לדבר שאיני רגיל בו אבל לא אשא אנכי לבדי אך דברו עם הר"ר קופילמן. והציעו הענין לפניו ונדרוש הענין לתמציתו ואשא ואתן עמו אם יסכי' להתיר לו נישואין אסכים עמו לצוותא בעלמא דאמר מר פ' הדר בדרבנן עבדינן עובדא והדר שיילינן שאילת'. וכ"ש בתקנ' הגאון ר"ג מ"ה דקיל טפי. אבל האשה לא שרינן לעלמ' כלל אפי' להיות זנב לאריות. אך ע"פ רבותי תעשה מעשה להקל ולהחמיר. ובכן הלכו החר"ז והחר"ג מאתי לביתם ולמחרת הגידו למהר"ק והיה דעתו מוסכמת עמי להתיר. וביום ה' וביום ו' נתגלה הענין קצת בסוד בתוך העיר אנה ואנה. וביום השבת שהוא סקבא דשבוע שהמשרתי' וכל אדם פנוי נתגלה הענין לגמרי ויצא הקול מפורסם פלוני קדש פלונית ולא יצא הקול סתמא פלוני' נתקדשה לפלוני אלא הקול היה באותה י"ג זהובים שהיו של רבו לפורעם. אלא שלא היו יודעים כל אדם עיקר המעשה כאשר הצעתי לעיל. ושנו בו זה בכה וזה בכה. והמשרתת גם היא נמלכה ונתיעצה במאהביה וחזרה להחזיק הקידושין ולאלומי קלא והפכה הדברים בכמה גווני. וביום א' הלך המקדש לוראנקוואר"ט לשמחתו. ואני אמרתי להחר"ז ולהחר"ג הנה נתפרסם הענין מאוד ואין שוה כלל לדחות עוד אלא נשב מהר"ק ואני ועוד דיין אחד ונקבל העדות כהווייתן ותשאלו אותה אם תהיה אצל העדות לקבלו בפניה וכן עשו ושלחנו אחריה ואחר העדים ושאלנוה ודרשנוה בדרישה וחקירה כפי כחינו והנה עדותם לפניכם. והנה העיד מהר"ז ושנים מן תלמידים רבי מנחם. ורבי ווייבש עדותם. ותלמיד השלישי ר' יוסף הלך לחמי טבריא פרסה מכאן ואמרה האשה כמה דברים לחזק הקדושין ואמרה שכל זה יעיד לה רבי יוסף ואמרנו לה אל תפחדו נשלח גם כן אחריו ויעיד כל הידוע לו. וביום השני בא הוא והעיד בפניה כאשר תראו ואמרנו לה קודם שהעיד תזכירי לו דבריך אולי יזכרם וכן עשתה ולא נאמנו כלל דבריה. וע"פ העדיות התרנו לו לעשות הנישואי'. וע"י אחר צויתי על קרוביו ועל אביו לשאול את המקדש בחומר קודם כניסה לחופה אם כוון לשם קידושין ואמר שלא היה כוונתו כלל לשם קידושין וכך הגידו לי. והאשה נתרעמה עלינו מאוד להתיר' או לכופו לפוטרה והשבתי לה בכל פעם נראה בעיני דבר פשוט שאת פנויה כבראשונה ע"כ אין לו עסק בך אבל לא אתיר אותך להנשא עד שאשאל פי רבותינו. וכמה פעמים התריתי בה הזהרי ברוחך שאת מוציאי כמה דברים שיוכלו לקיים הקידושין והוא מכחישך תוכל לגרום שאת אגודה ביה ושוית נפשיך חתיכה דאיסורא ותצטרכו גט והוא אינו אגוד בך ומותר לישא וכאלה רבות. והיא בקשיות ערפה העיזה פניה ע"פ יועציה והלכה ביום ד' בספינה עם הכלה הבתולה ואביה לוראנקוואר"ט. ועכבה החופה ביום ו' עד שפשרו ביניהם להמציא לה היתר מרבותינו. ואם יאסרו שיתן גט בלי איחור. והנה בקשוני להציע העני' לפני רבותינו. ואשאל את פיכם גם כי יש קרובים מכם כי דבריכם יתד שלא תמוט ואין לפקפק אחריכם וצייתי כולי עלמא. וזאת העדיות. רבי מנחם העיד בתורת עדות שראה שמנה החר"ז שטן י"ג זהובים על השלחן ולא ידע למי מנה אותם. ולקחם נתן לוי בידו ואמר ליושבי' ראו ותהיו כולכם עדים שאני מקדש את זאת בל"א זעהט צו אונ' זייט אלי עדים דאם איך אנשפו"ז. ולקח יד מ' רחל ונתן הזהובים בידה וכששמע החר"ז הנזכ' אז גער בו רבי וויובש העיד בתו"ע שישב ללמוד לפני רבו החר"ז הנזכר ובאתה אשת רבו ואמר' לו ליתן למרת רחל י"ג זהו' מחמת חיוב' של מ' בונלין ומנה הי"ג זהוב' על השלחן ולא ידע אם היתה מר' רחל אז בחדר ולקח נתן לוי הזהובים ולקח יד מ' רחל ואמר ראו ותהיו עדים שאני מקדש את זאת מ' רחל בל"א זעהט צו אונ' זייט עדים דאם איך אנשפו"ז דיעזע מ' רחל ונתן הזהו' בידה ואז גער בו רבו הנזכ'. החר"ז שטן העיד בתו"ע שאמר' לו אשתו מ' גודכי"ן תפרע י"ג זהו' למ' רחל מן הכ"ה זהו' שאתה חייב למרת בונלין ואמר לאשה לקרא למ' רחל ובתוך כך מנה הי"ג זהו' על השלחן ליתנם למ' רחל וכשמנאם לא היתה מ' רחל בחדר ונשארו עוד זהו' בידו ורצה להחזיר' לתוך כיסו ושמע שאמר נתן לוי ראו ותהיו עדים בל"א זעהט אונ' זייט עדים ולא דקדק אם אמר אני רוצה לקדשה או אם אמר אני מקדש'. בל"א אם אמר איך וויל זיא אנטשפוז"ן אדער איך אנשפו"ז זיא ולא ראה נתינת המעות מידו לידה ואז גער בו מאד והשיב נתן לוי מה נפקותא בזה הלא לא אמרתי אנשפוז"ן בל"א: ר' יוסף העיד בתו"ע ששמע שאמר רבו החר"ז שטן למ' רחל ליתן לה י"ג זהו' מחמת בונלין וזה היה בבית החורף גדול ובכן הלכנו לבית החורף קטן ללמוד. ושמעתי שהיה רבי הנזכר מתעסק במעות והיתה מרת רחל באות' בית ושמעתי שאמר נתן לוי לשון מקודש' ומסופק אני אם אמר הרי את מקודש' אבל לא ראיתי. נתינת המעות מידו ליד מרת רחל. אך גם שמעתי אח"כ שאמר תהיו עדים. ומסופק אני אם אמר כולכם או לאו ומסופק אם אמר אני רוצה לקדש' או אם אמר קדשתיה. וכששמע רבו הנזכר גער בו. וגם גער רבו במרת רחל ואמר מרת רחל לנתן הלוי לא תוסיף לעשות כדבר הזה עוד. גם כן אמר ר' יוסף שלא ראה שום מעות: והרמנא נקיטנא מינייכו ואדון לפניכם על מה סמכינן להתיר לו לישא. ואל יזהיהוני רבותי ועל עסק האשה לא קאימנא. מסקינן פרק קמא דקדושין דבגזל בעלמא אינה מקודשת. ומתניתין דקדשוה בגזל ובחמס כו' מוקמינן בגזל דידה והוא דשדיך או אמרה אין. והני מעות גזל דעלמא הוא דהא של רבו הוא. ושלא מדעתו לקחם מעצמו ולא יצאו כלל מרשות החר"ז שהרי לא ידע שלקחם. וכששמע שהזכיר לשון קידושין גער בו ואף כי לא ידע דבמעותיו קידש. נמצא דאין למקדש שום זכיה בהני זוזי אלא ברשות מרייהו נינהו כל זמן שהן ביד המקדש ואפילו כי אתאו ליד המתקדש קרוב בעיני מטיבותייכו דאכתי של החר"ז נינהו כיון שלא נתנה לה לשם פירעון לא הוא ולא שלוחו ולא נתחייב למרת רחל מאומה. ואי משום דמר' בונלין המחתה אותה על החר"ז מכל מקום קיימא לן בהמקבל דיכול לחזור בו השולחני או הפועל. וכ"ת התם לא נתחייב השולחני כלום לבעל הבית אבל הכא נתחייב החר"ז למרת בונלין והיא הקנתה החוב למרת רחל. מכל מקום לא נשתעבד החר"ז למרת רחל כלום דבמאי יכולה ליקני האי חוב בעל פה אפילו המוכר שטר חוב לחבירו יכול המוכר למחול כל זמן שלא כתב לו שטר בשמי' אפילו אקנויי בכתיב' ומסירה אי לאו דכתב ליה מתחלה לוה למלוה משעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך להראב"ד פרק הכותב באשר"י ואפילו הכי דחי ליה הרא"ש. אבל האי חוב בע"פ לא מצי למיקני אלא במעמד שלשתן כדאיתא פרק מי שמת ש"מ שאמר הלוותי לפלוני כו' והכא לא הוי מעמד שלשתן. כי כשאמר' מ' בונלין לאשת החר"ז לא היתה רחל במעמד אפילו את"ל דחשיב. מעמד ג' בפני נשי' שלנו הואיל ונושאות תוך הבית ואם כן לא נתחייב לרחל כלום. ואי משום תופס לב"ח במקום שחב לאחרים דקונה הא פיר' הרא"ש סוף פרק קמא דגיטין הנ"מ דליכא נכסי אחריני אבל בדאיכא נכסי אחריני לא מהני תפיסה. ואי משום דרבי נתן הא פיר' בא"ז פרק ד' וה' דווקא שלוה לוי משמעון והדר שמעון ולוה מראובן ונדון דידן הוי איפכא. מיהו אהא לא סמכינן כי ראיתי בתשוב' שביאר הא"ז ראיה מההיא דהמניח שחפר בה בורות שיחין ומערות ודחי ליה באותה תשובה. ומסיק דאין חילוק. ובא"ז גופו באותו פרק משמע קצת איפכא. אלא מיהו בהך עובד' אי קבלית לשם קדושין לא תפסה אותה לשם פירעון. והדרי זוזי למרייהו עד שתאמר מהשתא תפיסנ' להו מדרבי נתן או בחובי. ואין נפקות' בזה לנדון זה כיון דבעודן ביד המקדש היו גזל ואי משום דזוזי נינהו וליהוי ביד המקדש כמו הלואה דצורת' דטיבעא חדא הוא ונימא דלא יקפיד החר"ז אם ילוה אותם שלא מדעתו. הא לאו מילתא היא כדגרסינן פ"ב ההוא גברא דחטיף זוזי מחבריה כו'. ואמר רבא לית דחש לדר' שמעון דאמר סתם גזילה יאוש בעלים היא. ובמתני' נמי תנא שחטף סלע מידה וכיצד קתני והני קרי דפרק הספינה ואטמא דטבחא דנדרים היו עומדי' למכור. וכ"ת ה"נ הויא גניבה וניחוש לדרבנן דסתם גניבה יאוש בעלים היא אע"ג דמתניתין כייל גניבה בהדיא גזל וחמס לאו מילתא היא הני מילי בתר דאתיידע ליה אבל קודם דאתיידע קיימא לן כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש. ועוד בר מן דין דהתם היינו טעמא דלא ידע מאן גניב ליה אבל הכא ידע ואיכא סהדי פשיטא דלא אתייאש אפילו כי אתיידע ליה. ועוד הא לא מטמר מאינשי ובפני חביריו שקלינהו וגזל מעליא היא. שוב חקרתי שלא נתחייבה מרת בונלין למרת רחל כלום אלא הכי הוה מ' בונלין הלותה נ' זהובים לעירון עשיר על כתב ועל זמן ומהם י"ג זהובים היו של רחל. ובמרחשון כשהוצרכו ליתן למלך מס גדול בלי איחור במזומן נצטער החר"ז ואמרה מ' בונלין אני אלוה לך קצת. והלכה ותבעה אותו עירון והשיב העירון עדיין לא הגיע הזמן. והחוב הולך על. כפריים אני אלוה לך נ' זהובים ומאותן נ' זהובים הלותה להחר"ז כ"ה זהובים וכשהגיע הזמן תבעה עוד העירון. ואמר קחי נ' הראשונים שהלויתי ליך בחובך ואז אמרה בונלין למרת רחל. שתקח י"ג זהובים שלה מהחר"ז. ויש קצת לגמגם בזה להקל ולהחמיר. ואע"ג דפרק מי שאחזו פסקו רבותינו כשהלוה נותן חובתו לפני המלוה דהוי פירעון בע"כ דמלוה. ואם כן נימא דכבר יצאו המעות מרשות החר"ז לרשותה בעודה על השלחן והוי לה כגזל דידה. לא היא. דהתם הנ"מ כשנתנה לו לשם פירעון. ובזה נסתלק הימנו כמו שהוכיחו הגדולים אבל הכא לא יהיב לה מידי אלא מנה הזהובי' לכשתבא לומר לה שתטלם ואפילו היתה בחדר כמו שהעיד הח"ר יוסף. ואפילו הוו תרי דהשתא אין דבריו של החר"ז במקום שנים. ועוד אפילו גבי חד דילמא היתה שם ולאו אדעתי' דאין אומר למי שלא ראה כו'. ונאמין לעד שהעיד שהיתה בבית החורף. מ"מ כיון שהעיד החר"ז שלא ידע שהיתה שם אם כן לא כוון כלל למנות על השולחן לפורעה דלא ידע שהאשה היתה שם. ואפילו העד לא העיד שמנה לה לפורעה אלא שהיתה בבית החורף ולא העיד אלא שהחר"ז היה מתעסק במעות אלמא לדברי כולם לא מנה לה ולא מכחשי אהדדי. ועוד ענ"ד אומר לי דהתם נמי דפסקי רבוות' דחשיב פירעון ולא מחייב לוה תו באחריות דמ"ט לא שקלינהו מלוה כשהיו לפניו. ואיהו דהפסיד אנפשיה אבל עדיין אין חשובין ממש של מלוה אלא אם כן נתנה הלוה בחצירו או בסימטא בד' אמותיו וכה"ג בדוכתי דקני. כדאיתא בהזורק דווקא כשאמר מלוה ללוה זרוק לי חובי בתורת גיטין ואותה לשכה. לכך הקנוה רבנן למלוים שיהו זוכין במעותיהם בלשכה שלא יהא הבית נחלט. אבל ברשות הלוה כי האי או ברה"ר במאי יכול לזכות המלוה בהני זוזי. ועוד בענ"ד אמינא מטיבותייכו אפילו באתרא דקני המלוה אי הוה בענין זה דאירע אונס בהו שלא היה יכול להצילו כגון שבא אונס והקדים ולקחה קודם שהיה המלוה יכול ליקח אטו מי הוי פירעון והשבה כה"ג אין לך מדבר שממה גדול מזה. ונדון זה הכי הוא כי הוא הקדים ולקח המעות ולא היתה יכולה לקחם כי הקדימה ואפילו היתה בחצרה לא זכתה ולא נפטר הלוה. אמנם אע"פ שאנו מדמין לה לא הייתי עושה מעשה עד שאראה דברי רבותי מסכימין לזה. ועוד דאפי' אי כבר זכתה והוי גזל דידה הא בעינן שדיך או אמרה אין בשעת מתן מעות כמו שביארו סימני אשר"י. והכא לא הוה לא הא ולא הא. אדרבא הוא משודך לבת גילו הבתולה המיוחסת כדכתבנו לעיל ובאותו יום בא לו כתב מאביו ומרוב שמחתו וגעגועיו על כלתו לא הסיח דעתו מענין קידושין ופיו הכשילו לשחק בזו כדמוכח בהוכחות טובא. וכדפסק רא"מ ספ"ג דהוכיח סופו על תחלתו אמרינן באומדנא דמוכח אלא דלא סמכינן אאומדנ' בחומרא דאשת איש כדפי' הר"מ בתשובה במיימוני ובמרדכי. אף על גב דבתשובה אחריני פרק האומר משמע איפכא אין להאריך בזה דיש לחלק ביניהם אך בהא מגמגם לי קצת הא דאמר דקדשה בגזל דידה בשתיקה אינה מקודשת היינו טעמא דיכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי דילמא היינו משום דהיה עליה לטורח למיזל לבית דינא דלאו אורחא לנשי למיזל לבית דינא ואפילו בגברא אמרינן כה"ג פ"ב דכתובו' זה היה פקח כו'. ופ' חזקת הבתים אי לאו דאודי ליה כו'. ועביד איניש דזבין דינא. אבל בנדון זה מאי טעמא שקלתינהו הא הוה איפשר לה לאהדורי על החר"ז או על מ' בונלין ומ"ט לא שדיתינהו. ואי משו' דנשי לאו דינ' גמירי אהא לא סמכינן להקל כדמוכח פ"ק. מ"מ לא רציתי לאסור לו הנשואין מהאי טעמא משום דמייתי התם עלה דההיא כנסי סלע זה בחוב שאני חייב לך וחזר ואמר התקדשי לי בו. ומיניה יליף דבעינן שדיך או אין. אע"ג דהתם נמי אי שדתיהו היתה יכולה לחזור עליו אע"ג דיש לחלק קצת דהתם אמר כבר שתטילנו בחובך וסבורה אי שדינהו לא יפרענה שנית. אבל הכא אין לה עסק עם המקדש כלל. ונדמיהו לפקדון דאפי' בשתיקה מקודשת. מ"מ אין נראה לענ"ד לחלק דממה נפשך אם המעות של החר"ז הוי גזל כדלעיל. ואי הוי דידה שבאו לרשותה על השולחן הוי גזל דידה ויכולה למימר אין שקלי כו'. וכ"ש שאין כאן צד שיצאו מרשות החר"ז כלל כדפי' לעיל. ועוד נתתי לבי לדרוש ולחקור אם הח"ר זלמן חייב כלום למקדש דנימא זכי בהני זוזי בחובו. והשיבני החר"ז זלמן דלא. אלא לאבי המקדש היה חייב מעט שנותן לו בזמן שעבר קצת שכירות יותר מכיסו. וגמר בלבו להחזיר לו לאב ומזה לא ידע הבן מאומה. שוב אמרתי אל לבי הלא החר"ז חייב לה שכירות. ואע"ג דאכתי לא מטי זמן התקופה מכל מקום קי"ל דפועל יכול לחזור בו בחצי יום והיה מתחייב לתת לה לפי הערך. גם על זה לא חששתי דהא קמן לא הדרא. וכל כמה דלא הדרא אין חייב לפורעה בזמנו אם לא שתפסוהו לשם פירעון דמהני כדפי' הרא"ש. וקצת נסתפקתי דילמא נימא דהוה ניחא לה שקבל המעות מחמתה ועשאתו שליח בלבה ואקנת' ניהליה כדי להתקדש לו כמו שביאר הרא"ש טעמא דגזל דידה. מכל מקום נראה לענ"ד דלא עדיף מאלו היה הוא בעצמו חייב לה ואמ' לה טלי סלע זו בחובך ושוב התקדשי לי בו דאפילו הכי אמרינן אין שקלי כו' כי קבלתו בשתיקה ולא אמרינן שהקנתהו לו להתקדש בו. וכל שכן הכא שלא נתנם החר"ז כלל לשום פירעון אלא מעצמו לקח כדלעיל. סהדא דשמיא חזרתי על כל צידי צדדי' ולא היה נראה לע"י דררא דקידושין כלל. ואי משום קלא לא מבעי' למהר"מ דמבטלינן קלא. ואפילו לדברי האוסרי' ודלא מבטלינן קלא. הכא קול ושוברו עמו כי לא יצא קול כלל שנתקדשה לפלוני אלא פלוני עשה תחבולות והיה לו ליתן לה מעות רבו לשם פירעון וקדשה בהן בדרך זה היה הקול ואיכא שובר ואתמלא טובא. ועוד אפי' למאן דאית ליה דלא מבטלינן קלא דילמא משום תקנת הגאון שתקנה הקהילה מודה דמבטלינן. ועל כל הלין טעמי' סמכתי בשעת הדחק להתיר לו לישא. ולא הפרשתיו כלל אחר נישואין. אבל לדידה איני מתיר לינשא משום חומרא דאשת איש ולא אכניס עצמי בטוב קדושין דקשה לעלמא מדור המבול: אך אתם תורוני מה נעשה. ואודיעכם רבותינו כי היא הוציאה הענין בכמה גווני מתחלתה היתה בושה. והיתה סבורה שהוא בושת לה שקבלה קדושין. ואמרה לכמה בני אדם שגערה בו וקללתו בל"א גאטט געב דיר איין בייז יאר וואס טרייבסט דוא גיב מיר הער מיין געלד וכה"ג וכשנודע לה שטובתה הוה שהיו הקידושין תופסין. אמרה בע"א איך שהחזיק ידה בידו ולא רצה להניחה עד שאמרה לו אם הוא רצונך גם הוא רצוני. ואני שאלתיה האיך תסתרי דבריך והשיבה לי אמת כי בתחלה גערתי בו והוא לא רצה להניח ואמר בל"א עז איזט מיין ערנסט וכה"ג הפצרות. אז אמרה כיון שאינך רוצה בע"א גם הוא רצוני. גם אמרה שאמרה לו אח"כ מיד בל"א לאס דיר איין זולכעס נימר מער גישעהן. והח"ר זלמן וכל העדים אינם אומרי' כן ולא שמעו מאומה הפצרות אך כאשר תראו בעדיות שמיד גער בו רבו כששמע לשון קדושין. והשיבו והלא אין נפקות' בדבר פלוני כאשר העיד החבר רבי זלמן: והורוני רבותינו על ככה אי חשיב כאומרת קדשתני. ומטיבותייכו אמינא דלא דמי לאומר קדשתני דמוקי לה בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינ' הים דדילמא אי הוו הכא מודו ליה. אבל הכא קיימי סהדי קמן ומכחישי לה. אע"ג דמהר"מ מחמיר הנ"מ כששניהם מודים אבל הכא דאיהו וסהדי מכחישי לה ומוכח מילתא שהיה כוונתה להוציא ממון דילמא לא שייך להחמיר. ועוד הלא המעות היו של החבר רבי זלמן כדלעיל ואפילו לדברי עצמה לא הוו קידושין. אלא דלפי מקצת סברות שכתבתי לעיל אז היה לה זכות במעות בעודם בידו. ולפי דבריה שאמרה בעוד היה תפס ידה בידו אם הוא רצונך גם הוא רצוני הוי כשעת מתן מעו' בינו לבינה. ודעו רבותי כי אין טוב להחמיר ולהצריכה גט אם היא פטורה ח"ו פן יעלילו עליו חכמי האומות ולחכמי דיהודאי ברמיזה. ולהבין יותר ממה שאוכל לכתוב והודיעני כל דבר ברור אם צריכה גט. ואם צריך לפרוש מאשתו עד שיגרשנה. ואל יתמהו רבותי על מה שהצעתי המעשה כל כך באריכות כי ידעתם כי שכיחי' בארצות האלו בעלי חיצים מרי פלוגתא ואנשי מחלוקת. על כן הצעתי העני' כהווייתו כדי שלא ליתן פתחון פה לבעל הדין. ומה שכתבתי לשאול עד הנה. כמה טרדות עברו עלי שלא הופנתי עד כה. ונא כבוד כל חד וחד מנכון יכתוב תשובתו בעובר הלז יכירו וידעו כל אדם כי על שאלה זו השבתם וכתב זה לא נשתנה כל עיקר. וככה תהא ארכא לשלוותכם. ויסגא שלום תורתכם וטובתכם כחפץ מכבודכם הנעצב והטרוד זעיר דתת"ת הקטן יעקב בן מה"ר משה הלוי זלה"ה: תשובה שלמא רבא. לגברא רבא. יניק וחכים הנצמד בלבבי. הר"ר יעקב סגן לוים שי'. הנה מה ששאלת מקורך ראיתי. וגם ראיותך הבנתי ויפה דקדקת. ונראה לענ"ד שאין שום ממשות באלו הקדושין והכל נעשה בהתול ובליצנות. וגם הקול שיצא בעיר קול ושוברו עמו כאשר כתבת כי מעולם לא זכתה האשה באותו זהובים קודם שבאו ליד המקדש. ולכן לא שייך ביה גזל דידה. ולכן האשה מותרת לכל אדם. ואינה צריכה גט. כאשר כתבת כבר באגרת שלך ותו לא מידי נאום שלום: עוד תשובה על עובדא דלעיל נראה לענ"ד שאין בו חשש קידושין כלל מטעם דכתבו רבותינו דלעיל. ואשר אמרה האשה שאמרה לו אם הוא רצונך גם הוא רצוני גם זה הבל דלמאי ניחוש לה דילמא הקנית' לו המעו' כדי להתקדש בהם. הרי לא היה לה כח לזכות לו אותם המעו' כי מעולם לא זכתה בהם וכאשר פירשו רבותינו דלעיל. ועוד הרי לא משתמיט מכל אותן שהיו אצל המעשה שום דבר מזה ולאו כל כמינה לאגדו בה. ועוד העד ר' יוסף מכחישה בהדיא וז"ל ואמרה מ' רחל לנתן לוי לא תוסיף לעשות כדבר הזה עוד. סוף דבר האי איתתא שריא ואין מגמגם בה. והנה ראיתי שמה"ר יעקל כתב שדעתו היה לאסור אמנ' כתב שלא היה פנוי כמעט לקרותו. ואפשר שאם היה מדקדק היה נראה לו איפכא נא' אהרן:

1 ספק חשש קידושין אם צריכה גט. ואם הוא רשאי לקח אשה אחרת ולא לחוש לחרם ר"ג:

שו"ת מהרי"ל א׳ »